<h1>תשובות חכמי פרובינציא הלכ' גיטין סימנים ע"ב—פ"ג</h1>
<h2>דף צ:</h2>
רבותינו חזרו ונמנו שיהיו מכריזין עליה ד' שבתות זו אחר זו, פי' אתי רבנן בתראי וחזו דזמנין דחלפי עדן ועדנין מקמי דפחתא כתובתה כלה וקאי האי גברא דלא מקיים פריה ורביה, דכל כמה דאגידא בהך לא יהבי ליה אחריתי, עמדו והתקינו שלא תמתין לה עד שתפסיד כתובתה לז' ז' בשבוע, אלא מכריזין עליה ד' שבתו' רצופין פלונית בת פלוני מרדה בפלו' בעלה ואם תעמוד במרדה תפסיד כתובתה ותצא, והיאך הכרזה אי דמכריזין הכרזה אחת בכל יום והכי פי' הרא"ם והר"מ פי"ד [מהלכ' אישות ה"ט], אבל בתוספת' [כתובות פ"ה ה"ו] משמע פעמים בשבת, והוא ביום שני וביום חמישי שמתקבצין בני הכפרים שם ויש שם פרסום יותר, והכי תניא התם, זו משנה ראשונה ורבותי' התקינו שיהיו מתרין בה ד' שבתות זו אחר זו פעמים בשבת, מיהו מדאמרינן דהכרזה זו בבתי כנסיות ובבתי מדרשות, מדייקינן לה משבתות זו אחר זו, וזו אחר זו משמע דבשבת ממש מכריזין, דאלו ד' שבועו', לתני מכריזין עלה שלשים יום, דקתני בעלמא [ערכין כ"א ע"ב] שום היתומים ל' יום, וללישנא דתוספתא איכא ודאי לאוכוחי הכי, דבזמן הכניסה בכל שבת מכריזין, מיהו לדברי הר"מ לא אשכחן פתרי. ושולחין לה פעמים מב"ד אחת קודם הכרזה ואחת לאחר הכרזה, ואומרים לה הוי יודעת שאפי' כתובתיך מאה מנה הפסדת הכל, ואם חזרה בה לא הפסידה כלום, ואם לא חזרה בה ועדין היא עומדת במרדה הפסידה הכל ויוצאה בלא כתובה, הכי הוא עיקר פירושא דתקנת רבותי' בהכרזה דמעיקרא בה תקנתא דמתני' דפחיתא כתובה כדברירנא, ברם איכא מרבוואתא דמפרשי דלא אתא דרבותי' לאפקועי דין פחיתת כתובה אלא דלא פחתינן לאלתר אלא לאחר הכרזה, והאי פירוש' לית בה מששא, דודאי הכי משמע פשטה דבבריתא דרבותי' פליגי אפחיתא וכל עצמם לא תקנו במורדת אלא הכרזה והולכת ופוחתת הכל, וה"ג בירושלמי [פ"ה ה"ח] מתרין בה ד' שבתות והיא שוברת כתובתה ויוצאה, דמשמע בהכרזה גרידא מפסדא בלא פחיתא, מיהו איכא מ"ד דהכי פירוש' ולעולם ע"י פחיתא אלא שאינה מפסדת לאחר פחיתה לאלתר עד הכרזה דארבע שבתות. ורבותי' אמרו בירושלמי בענין אנפרות... בשבת אבל אמרה מאיס עלי לא כייפינן ליה כלומ' אם אמרה מאיס עלי ולא בעינא לא הוא ולא כתובתו אלא הכל אני מוחלת לו לא הויא כמוחלת בטעות ולא כייפינן ליה להשהותה אלא אם רצה הבעל לגרשה מיד בלא כתובה יכול לגרשה, מר זוטרא אמר כייפינן ליה שתעמוד תחתיו אולי תחזור בה, כדין בעינא ליה ומצערנא ליה, דתרויהו מורדות הויין. וכיון דמתוך מרד מוחלת מחילה לאו כלום הוא, ואם הבעל רוצה לגרשה נותן לה כתובתה, ולא היא, דמאיס עלי לא הויא מורדת ומשהינן לה תריסר ירחי שתא אגיטא אולי תחזור בה, ואם לא חזרה מגרשה בלא כתובה אם ירצה, אבל אם לא ירצה הבעל לגרש את אשתו לא כך ולא כך אין לנו לכופו אלא יעגננה לעולם כדמוכח מתני' שאם תפול לה ירושה ממקום אחר הולך ופוחת עליה, אבל שמועה זו מיירי כגון שאין הבעל רוצה לגרשה אלא בלא כתובה, וקמ"ל שאם היא מוחלת ע"י מיאוס מפני שסבורה שהבעל מעכבה לפי שכתובתה מרובה עליו אפילו הכי כופין אותה שלא תהא מחילתה מחילה גמורה, אפי' הוא רוצה לגרשה, עד מלאת לו שנה תמימה שלא יהיו בנות ישראל כהפקר, אבל לאחר י"ב חדש אם ירצה לגרש יגרש ופטור מכתובתה, והכי אתמ' דר"ח שאם אמ' הבעל אתן גט משהינן ליה תריסר ירחי שתא להמלך בה וכן עיקר, הכי הוא שטתא מהאי דרבוואתא, ודאי לישנא דבעינא ליה אם יגרשני, לאו מילתא היא כל עקר, דהיכי בעיא ליה כי בעיא למיפק, וכי תימ' דהכי קאמרה בעינא טיבותיה אי מגרש לי ויהיב לי כתובה דנפיקנא לאלתר, אבל אי לא יהיב כתובה לא בעינא טיבותיה אלא מעגנא ליה, הכא נמי ודאי לישנא לאו הכי משמע, והכי הוה ליה לפרושי בעינא ליה אם לא יגרשני ויתן לי כתובה שאיני רוצה לצאת בלא כתובה ומצערנא ליה עד כלות הכתובה, ולהאי פירוש' נמי צריך למגרס לא כייפי' ליה, כלומ' אם רוצה לגרשה לא כייפי' ליה לשהותה על עסקי כתובה, כלומ' עד שתכלה, כדקא עבדינן באמרה בעינא ליה ומצערנא ליה דכייפי' לשהותה עד כלות כתובתה או יגרשנה מעתה ויתן לה כתובה, והדין נסחא ליתא בספרי דגבן, ודאי דאם איתא להאי נסחא ניח' לפי' כייפי' ליה, אלא דלא דייק אמסקנא, דהא אסיקנא דפחיתת כתובה לאו הלכתא היא, ועוד דקאמ' בהאי פירוש' אפי' כי אמרי' לא כייפינן ליה לשהותה אם רוצה שתפסיד כתובה משהינן ליה תריסר ירחי שתא אגיטא, ודאי דאין לך כפייה על שהייה גדולה, שהרי לפום הכי אי בעי לאפוקה בלא כתובה על כרחיה ממתינין עד תריסר ירחי שתא, ודאי דשהייה דתריסר ירחא שתא בהאי דאמרה בעינא ליה ומצערנא ליה אמירא דלא מרדה בעקר הנשואין כדברירנא, אבל באמרה מאיס עלי ליתא, דבסתם מורדת היא כדקאמרה בעינא ליה ומצערנא ליה שקלינן וטרינן בשמע' דקמן, ואם איתא דאיכא נסחא הכי, הדין הוא פירושא, דכי אמרה בעינא ליה ומצערנא ליה הוא דכייפי' ליה להשהותה אי בעי לאפוקה שלא בכתובה עד תריסר ירחי שתא כתקנת' דרבנן, ברם כי אמרה מאיס עלי ומחלה כתובתה לא כייפי' לה להשהותה עד תריסר ירחי שתא כשרוצה לגרש בלא כתובה, דכי אמרה בעינא ליה ומצערנא ליה לא מחלה כתובתה וכי אמרה מאיס עלי מחלה, ובהכי סליק האי פירושא כהוגן.
וחזינן ליה לר"מ בפי"ד מהלכות אישות [ה"ח] דכתב הכי, האשה שמנעה בעלה מתשמיש היא הנקראת מורדת ושואלין אותה מפני מה מרדה ואם אמרה מאסתיהו ואיני יכולה להבעל לו מדעתי כופין אותו להוציא לשעתו שהרי אינה כשבויה שתבעל לשנוא לה ותצא בלא כתובה כלל, משמע מהאי לישנא דרבי' דהכי גריס לה להאי מימר' אבל אמרה מאיס עלי כייפינן ליה, והדין נסחא ודאי לא חזינן לה לחד מרבוותא קמאי ולא לחד מרבנן בתראי, וכלא ספרא לא כתי' הכי, ואי אמרת דמוכחא [מלישנא] דלא כייפי' לה, היכי נפקא לן לפירושיה דלא כייפי' לה לשהות עמו ואם כן כייפי' ליה לאפוקה, הא ודאי לא הכי משמע דאע"ג דלא כייפינן לה לא מבעיא למימ' על כרחין כייפינן ליה, דהא אפשר דלא כייפינן לה אם הבעל רוצה לגרשה והיא רוצה לצאת אין כופין אותה לשבת תחתיו דרך בקשה מן הבעל שיעכבנה עוד, ומ"מ לא שמעינן מינה שכופין אותו להוציא, ומעיקר דינא ודאי לית לן למימר דבכי האי טענה דמאיס עלי מפקי' אתתא מתותי בעלה דאם כן לא הנחנו בן לאברהם אבינו שיושבת אשתו תחתיו, כשהוא כועס עמה הולכת ואומרת לב"ד מאיס עלי וכופין אותו להוציא, והלא שנו חכמי' שאפי' האומרת טמאה אני לך, דמשויא נפשה חציפא בהאי טענה, לא מהימנא אלא תביא ראיה לדבריה למשנה אחרונה כמו שמבואר בסוף נדרים [צ' ע"ב], וכן האומרת השמים ביני וביניך יעשו דרך בקשה ונטולה אני מן היהודים יפר חלקו ותהא משמשתו ותהא נטולה מן היהודים, ועל כלן חזרו ואמרו כן לפי שאנו חוששין שמא עיניה נתנה באחר ומפקעת עצמה מיד בעלה בדברים אלה, כ"ש זאת שאומרת מאיס עלי שמעקר טענתה יש הוכחה גמורה שעיניה נתנה באחר שאין שומעין לה, וכל הנותנות עיניהם באחרים נמצאו לפי זה תולות עצמן בטענה זו ויוצאות, ואע"ג דהתם היו באות בטענה שאלו נאמינם לא היו מפסידות כתובתן והנה באה בטענה שיודעת בה שמפסדת כתובתה ואפי' הכי אומרת כן, אין מפני זה בדין שתשמע לה דמ"מ איכא חששא דשמא עיניה נתנה באחר ומשנאתה זה ומאהבתה זה תרצה להפסיד כתובתה, הגע עצמך שאמרה השמים ביני לביניך ואני רוצה לצאת שלא בכתובה מי שומעין לו, והלא צריך לעשות דרך בקשה ופשרה ביניהם עכ"פ, ולא חלקנו בין רוצה לצאת בכתובה או שלא בכתובה, דמ"מ (ליתא) [איתא] להאי חששא, אלא [ליכא] למימ' הכי, ובעלמ' נמי אמרי' [כתובות נ"ט ע"ב] אשה אין בידה לגרש עצמה בשום פנים, ואם זאת הטענה תועיל לה לכוף את בעלה לגרשה נמצא בידה לגרש את עצמה, ועוד אמרו חכמי' [שם ע"ז ע"א] נקטעה ידו או רגלו כופין אותו להוציא אע"פ שהיא תובעת גרושין, ואמאי הא אמרה מאיס משום האי מומא דביה, ואם נפשך לומ' נהי דאין כופין אותו להוציא בכתובה מיהו אי בעיא למיפק שלא בכתובה כופין אותו להוציא, הא ודאי לא פלוג, דמ"מ לא כייפי' ליה לאפוקי אפי' שלא בכתובה, אלא אם ירצה לקיים יקיים ותמרוד כל מה שתרצה אחר שאין הדין נותן כן, וכבר נראה מדברי הר"מ בסוף הלכות אישות [פכ"ה הי"א] שאם תבעה לצאת בלא כתובה בנקטעה ידו או רגלו שכופין אותו להוציא כדין כל מורדת, ולא ירדו רבותינו גדולי הדורות לסוף דעתו, וכבר הסכימו כלם שאין זו בטענת זו מן הכופין אותו להוציא, ואין עושין בזה מעשה וכל העושה מעשה על פי פסק זה מרבה ממזרות בישר', ואע"ג דרבנן דמתיבתא הכי אתקינו בענין שכופין אותו להוציא, שלא מדין דגמ' אמרו כן, כדבעי' למימ' לקמן, אלא לפי צורך השעה תקנו ולא פשטו אותן המנהגות והתקנות ברוב ישראל ואין אנו דנין על פיהם, ותולה הייתי דעת הר"מ בתקנת הגאונים שתקנו כופין אותו להוציא בדין זה, ואומר אני שלא תקנו כן אלא באומרת מאיס עלי, כמו שנראה מעקר התקנה שהיו בנות ישראל מואסות בעליהן ואינם יכולות לישב תחתיהם ותולות עצמם בגוים ליטול מבעלים גט באונס כמו שכתב גאון בתשובה, והאי מילתא ודאי בהדיא נאמרה [באומרת] לא בעינא ליה דמאיס עלי הויא, דהכי משמע מדברי רבי' אלפסי שכתב האי לישנא דלא בעינא ליה בתקנתא דרבנן דמתיבתא, וזהו מה שכת' הר"מ [פי"ד מהלכ' אישות ה"ח] הדין הזה באומרת מאיס עלי, ולא כתבו באומרת בעינא ליה ומצערנא ליה, ואע"פ שהוא אומ' [שם הי"ג], זהו דין התלמוד במורדת, לענין הנכסים והכתובה הוא שאומר כן, אבל להוציאה מתחת ידי בעלה במאיס עלי נסמך על התקנה, והוצרך לחזקה בטעם שאמ' כדי שתראה דין אמתי לכל וכאלו התלמוד יסכים על ידה ואמ' שהרי אינה כשבויה שתבעל לשנוא לה, וזה באמת ענף מן התקנה כמו שיתבאר, אלא שהיה לו לבאר זה כמנהגו שאינו מעקר דין התלמוד, מחלק ביניהם ומקל על האומרת מאיס עלי כדבעי' למימר לקמן, סוף דבר יהיה נסמך על דין התלמוד או על תקנת הגאונים אין אנו עכשו דנין על פי הדין הזה, שאין לנו קבלה בדין התלמוד בזאת ואין התקנה פושטת אצלנו.
כלתיה דרב זביד אמרדה, דאמרה בעינא ליה ומצערנא ליה, הוה תפיסא חד שיראי, או מנכסי מלוג שלה או מנכסי צאן ברזל, דחד דינא להאי מילתא, וקאמרי אמימר ומר זוטרא ורב אשי מרדה הפסידה בלאותיה הקיימין, דלא מבעיא בתנאי כתובה דכתב לה תוספת כתובה דכלהו אפטרינהו, דאדעתא דמיפק לא אקני לה, דאפי' מאי דחזי לה מדרבנן ממנה מאתים אפסדא, כדאמרי' תנאי כתובה ככתובה למאי נפקא מינה למורדת, כדאי' בריש פרקין [כתובות נ"ד ע"ב], אלו אותן נכסים הנכנסים והיוצאים עמה הפסידה ולא מיבעיא מה שבלה מהם אלא אפי' מה שקיים, ואקשי להו רב גמדא דמדאמר רב ברונא מבעא בעא לה רבא ולא אפשיטא, וללישנא בתרא הוו אמרי איפכא ואותיב להו רב גמדא מההוא דרבא דליכא למפשטיה, כיון דלא איהו קא אקני ליה אלא איהי היא דאייתיאת להו מבי נשא, ואסיקנא כיון דלא אתמ' הלכתא לאו הכי ולאו הכי תפסה לא מפקי' מינה לא תפסה לא יהבינן לה ומשהינן לה תריסר ירחי שתא אגיטא, דילמ' הדרה בה, ובהלין תריסר ירחי שתא לית לה מזוני מבעל, דאי[הו] לא מחייב בספוקה אלא כי בעיא למיקם בהדיה כאורח כל ארעא, ואיכא בנסחא דוקני דלא כתוב בהו ובהלין תריסר ירחי שתא כו' ולשון דרבנן דבתר רבנן סבוראי, ואיכא מ"ד דהכי נמי ומשהינן לה תריסר ירחי שתא אגיטא וכולא מרבנן דבתר התלמוד הוא, דאכלה מילתא דלעיל קאי האי והשתא דלא אתמ' הלכתא כו' בין לענין נכסים הנכנסין והיוצאין בין לענין פלוגתא דרבוותא בהדיה תנא דמתני' ואפסיקו רבנן למפסק הלכתא דלא כמר ודלא כמר אלא משהינן לה תריסר ירחי שתא אגיטא, ודאי לא דייק דכלהו נסחא הכי איתנהו בין בבבל בין בשאר מתיבות, ולא נראה לי שינוי וחלוף מעולם, ומ"מ דינא דווקא הוא דלית לה מזוני בהני תריסר ירחי שתא, וכן הלכתא כי האי מסקנא דמאי דתפיסא לא מפקינן מינה ומאי דלא תפיסה לא יהבינן לה, לא שנא נכסי מלוג ולא שנא נכסי צאן ברזל, לא שנא מורדת מחמת מיאוס ולא שנא מורדת דבעיא לצעריה, דלא מפלגי' ביניהו אלא במאי דחזינן בגמ', והוא לענין שהייה דאמרה בעינא ליה ומצערנא ליה משהינן לה תריסר ירחי שתא ואמרה מאיס עלי לא משהינן לה כלל, אבל לענין כתובה ונכסים הנכנסין והיוצאי' זו וזו נוכסיתא אינון, וקאמרי רבוותא ז"ל דווקא כי מרדה שלא מחמת טענה אבל באה מחמת טענה דמחזיא לבי דינא דקושטא קאמרה ומילתא דאית בה חששא לא מפסדא כתובתה, היכי דאמי כגון דבעל לא נהוג עמה כשורה, אי נמי דלא מצי למיקם אספוקא, בכי האי גוונא ודאי לאו מורדת היא, דאיהו הוא דקא מפסיד אנפשיה דמחוייב למזיינה ולא למזיינה, א"נ לא נהוג עמה כשורה כגון שעסקיו רעים ואינו מן היישוב, וכל כה"ג אין להנציח עליה ולהפסידה כתובתה אלא עושין הב"ד כפי מה שיראו ומבקשין ממנו לגרשה עם מה שיוכל מכתובתה, או מוכיחין אותו שיתנהג עמה כשורה כמו שכתב לה בכתובה ואנא אפלח ואוקיר כו' והכל לפי ראות עיני הב"ד.
וכת' רב מר שרירא גאון בתר רבנן סבוראי שראו החכמים שבנות ישראל הולכות ותולות עצמן בגוים ליטול מבעליהם גט באונס, ויש שנותנין גט באונס, ומסתפק [ב]גט מעושה כדין ושלא כדין וקא נפיק מיניה חורבא, תקינו ביה מר רבא בי רב הונא למורדת ותובעת גירושין שכל נכסי צאן ברזל שהכניסה לו תטלם, ואפי' לא הביאה אלא נכסים מועטי' וקבלם הבעל בסך מרובה מגבה לה הכל כמו שקבל ואפי' מה שבלו ומה שאבדו ישלם תחתיהם, ומה שכתב לה על עצמו ומה שאינו מצוי לא ישלם ומה שהוא מצוי נמי אע"ג דתפיסה מפקינן מינה וכופין אותו ונותן לה גט לאלתר ויש לה מנה מאתים וכזה נהגנו שלש מאות שנה, ולענין נכסי מלוג לא חזינן ליה למר רב שרירא דשדר בהו מידי, ומסתמ' בהנהו [לא] תקינו במתיבתא תשלומין, אלא דשקלא מה דאיתא בעיניה או מאי דאתי מחמתיה, וכן כתב הרב רבי' אלפסי למנהגא דבי דינא דמתיבתא, ומתוך דברי הגאונים נלמוד, שלא תקנו כן אלא למורדת מחמת מיאוס, שאינה מתרצה בעיקר הנשואי' ורוצה לצאת, וכן כל תובעת גרושין אע"פ שאינה מורדת מחמת מיאוס, כי אלו הם שהיתה בהם חששא שתלו נפשיהו בגוים עכ"פ, אבל ההיא דאמרה בעינא ומצערנא שיש בה תקוה שתחזור בה לא בזו תקנו ושבקוה להא אדינא דגמ', וכי תימ' רבנן דמתיבתא ליתקון לה שתיפוק גרידא ושיכופו הבעל לגרשה אע"פ שאינו בדין, ונמצינו יוצאין מחשש הנשים התולות עצמן בגוים ויוצאות באונס, איכא למימ' שגדר גדול גדרו בה לפי דורנו לתקן מעשה הנשים, דאפשר דכי חזו דלא מתקני להו למשקל מידי לא ממנעי מלזלזולי נפשיהו בגוים כי היכי דתבעי נדוניא דידהו. לישנא אחרינא לגאון האי גמרא הוא אבל האידנא בב"ד הגדול ותרתין מתיבתא הכי פסקו במורדת אע"ג דתפסא מידי דכתיבא בכתובתה מפקינן לה מינה ויהבינן לה גיטא לאלתר, ה"מ דתפיסה מידי דאכתיב לה בעל, אבל מידי דאייתייה איהי מבית אביה בין בתפיס' בין דלא תפיסא כל מידי דאיתיה בעיניה דידה הוא ולא מפקינן לה מינה.
וחזינן ליה לר"ם ז"ל דמפליג לעקר דינא דגמ' בין אמרה מאיס עלי לאמרה בעינא ליה ומצערנא ליה, דכי אמרה בעינא ליה ומצערנא ליה הוא (לא) דאיתיה לדינא דגמ' דמפלגינן בין תפשה ללא תפשה, אבל אמרה מאיס עלי שקלה בלאותיה קיימין מכל הנכסים הנכנסים והיוצאים, ולפום מאי דמפליג ביניהו לעקר דיניהו כתב הכי, ואי אתקנתא קא סמך כדכתבי' לא משבש מנהגא דבבל אלא באמרה בעינא ליה כו' דהיא מורדת סתם, וסבר דעלה קא תקינו תקנתא דא, אבל באידך ניחא תקנתא, ואי לעקר דינא קאמ' הכי סבירא ליה דכיון דחלוק דינא לענין אפוקינהו חלוק נמי לענין נדוניא, וזו שאנו מקילין אצלה לענין אפוקה דין הוא שנקל אצלה לענין נדוניאתה, וזהו מה שלא מצאנו לו עיקר שהרי לא חלקו ביניהם בגמ' אלא בשהיה דתריסר ירחי שתא, במלתא אחרינא לא פלוג, ומסתמ' אית לן למימ' דלענין כתובה ונכסים דינם שוה, ולהכי הסכימו כלהו רבנן.
וכתב רבי' אלפסי דהדין הוא דינא דמורדת דנהיגי בו רבנן דמתיבתא מכמה שני ועד השתא, אבל ודאי הא תקנתא ליתא אלא היכא דאמרדא אתתא בבעל ובעיא לאפוקי מיניה מחמת דלא בעיא ליה, אבל היכא דאיכא עלה חשש מותא ובעיא לאפוקי מבעלה כי היכי דלא לירות לה ליתא להאי תקנתא ולא עבדינן בה עובדא, ובכי האי מילתא איכא למימ' היכא דמעקרא נחלה דאוריתא לא תקון רבנן, ואע"ג דחזינן בהאי מילתא פלוגתא ביני רבוואתא מסתברא כמאן דאמ' לא עבדי' תקנתא בהאי מלתא, ולדברי הכל שלמאן דכייפי' ליה לאפוקי מעקר דינא כדתנן [כתובות ע"ז ע"א] אלו שכופין אותן להוציא ומאי דדאמי ליה ובין מעקר תקנתא אם מיתא לה אתתא מקמי דתפוק מיניה דבעל בגט בעלה ירית לה דלא מפקעת ירושת הבעל אלא בגרושין וכן הלכתא, והשתא הסכימו רבנן בתראי כלהו דתקנתא דמתיבתא הוראת שעה היתה ולא פשטה בישראל ולא עבדינן עובדא אלא בדינא דגמ' בין בגרושי מורדת בין לענין כתובה ונכסים.
הילכך הדין הפסוק המורדת שאמרה בעינא ליה כו' שולחין לה ומכריזין בבתי כנסיות ובבתי מדרשות בשבתות ושני וחמישי ד' שבתות זו אחר זו, ושולחין לה מב"ד פע[מיי]ם וחוזרין ונמלכין בה והפסידה כתובתה אם לא חזרה בה, אלא שמשהין עוד שנים עשר חדש שאם תחזור בה לא הפסידה, אבל אמרה מאיס עלי, בלי תקוה ותוחלת הוא דלא הדרה בה, ולבתר [י"ב חדש] נפקה בלא כתובה כלל, וכל זה בין בזו בין בזו אם הבעל רוצה לגרשה מגרשה אבל רוצה לקיימה רשאי ויושבת עגונה כל ימיה ואין כופין אותו להוציא, ואם רוצה לגרשה בלא כתובה אחד זו ואחד זו מאי דתפסי לה מנכסים הנכנסי' והיוצאי' בין דנכסי מלוג בין דנכסי צאן ברזל שקלי ומאי דלא תפסי לא מפקי' מיניה דבעל, ואי תפסי מידי דבעל מפקי' מינייהו, ואפי' מנה מאתים לית להו, ואין צריך לומ' מאי דאקני להו בעל מדידיה, וכן ראוי לדון בכל מקום ובכל זמן.
תשובת שאלה לרב רבינו תם ז"ל על ענין מורדת. אין אדם עומד על דברי תורה אלא אם כן נכשל בהם, כי כמה ימים יצאה הוראה זו מלפנינו בטעות על ההיא דאמרי' [כתובות ס"ג ע"ב] אבל אמרה מאיס עלי לא כייפינן ליה, והיינו מפרשים על כל הנשים האומרות לבעליהן מאיס עלי, והיה קשה לי האי דאמרי' בנדרי' [צ' ע"ב] השמים ביני וביניך יעשו דרך בקשה דשמא עיניה נתנה באחר ובנטולה מן היהודים חזרו לומ' שמא עיניה נתנה באחר, ועוד קשיא דהא (כמה) [כלה] שמעתתא במורדת קא מיירי, על כן צריך לפ' כלה שמעת' במורדת, והכי פירושא המורדת על בעלה פוחתין לה שבעה דינרין בשבת, ובגמ' מפרש מורדת מתשמיש, והדר בעי היכי דמי מורדת, בעינן ליה ומצערנא ליה, פי' בעינא ליה אם יגרשני ויתן לי כתובתי ומצערנא ליה לעגנו עד כלות כתובתי ותוספת דידה בשבעה דינ' בשבת, דזמנין דהוי בחמש שנים או בעשר שנים ובמאי דאגיד אגבאי' לא יהבי ליה אחריתי, והיא מתכוונת לצערו אולי יגרשנה ויתן לה כתובה, והיינו מורדת דפוחתין לה מעט מעט, ואינו יכול לגרשה אפי' הוא רוצה לגרש אם לא יתן לה כתובה, או עד שתפחות כל כתובתה בז' דינרי' בשבת, אבל אמרה מאיס עלי לא כייפי' ליה, כלו' אם [אמרה] מאיס עלי ולא בעי' ליה לא הוא ולא כתובתי אלא הכל אני מוחלת לו לא הויא כמחילה בטעות ולא כייפי' ליה להשהותה אולי תחזור בה, ואם הבעל רוצה לגרשה בלא כתובה יכול לגרשה בלא כתובה דהויא מחילה גמורה ואין לה עליו כתובה, מר זוטרא אמ' כייפי' ליה, כלומר כייפינן ליה להשהותה ואולי תחזור בה, כדין בעינא ליה ומצערנא ליה דחדא היא דתרויהו מורדת הווין, דכיון דמתוך מרד מוחלת לא הויא מחילה גמורה, ואם הבעל רוצה לגרשה נותן לה כתובה, ולא היא כו', דמאיס עלי לא הויא מורדת, ומשהינן ליה תריסר ירחי שתא אגיטא אולי תחזור בה ואם לא חזרה מגרשה בלא כתובה אם ירצה, אבל אם לא ירצה לגרש את אשתו לא כך ולא כך אין לנו לכופו אלא יעגנה לעולם, כדמוכח במתני' [כתובות ס"ג ע"א] שאם תפול לה ירושה ממקום אחר פוחת עליה, אבל שמועה זו מיירי כגון שאין הבעל רוצה לגרשה אלא בלא כתובה, וקמ"ל שאם היא מוחלת ע"י מיאוס מפני שסבורה שהבעל מעכבה לפי שהכתובה מרובה אפ"ה כופין (אותו) [אותה] שלא תהא מחילתה מחילה גמורה אפי' הוא רוצה לגרשה עד מלאת לה שנה שלא יהיו בנות ישראל כהפקר, אבל לאחר י"ב חדש אם ירצה לגרש יגרש ופטור מכתובתה, וכן פר"ח ז"ל אם אמ' הבעל אתן גט משהינן לה תריסר ירחי שתא להמלך בה ע"כ, ובתשובת שאלה כת' דבמאיס עלי ליכא שהייה כלל כיון שמוחלת, וכן נראה מדברי הר"מ ז"ל, וכן פ' הרא"ם ז"ל, אך הראב"ד ז"ל כתב דבין מורדת בין מאיס עלי משהינן ליה תריסר ירחי שתא, עוד כתב ר"ת ז"ל בתשובת שאלה, מה שכתוב בהלכות גדולות רבי' אלפסי ז"ל, ומשהינן ליה תריסר ירחי שתא אגיטא ובאלין תריסר ירחי שתא לית לה מזוני מבעל הדין הוא דינא דגמ' במורדת, דע"י פחיתה וכרוז, ומה שכתב הריא"ף ז"ל, אבל הא דינא בבי דינא דמתיבתא הכי דייני במורדת כדאית' ואמרה לא בעינא להאי גברא ליתיב לי גיטא לאלתר, וגט זה פתרונו במורדת בלא פחיתה אבל מוחלת הכל ורוצה להתגרש לאלתר מגרש לה בעל בלא כתובה אם הבעל רוצה, ולא חש לפרש רצון הבעל משום דפשיטא ליה, ואם פירש בענין אחר משוינן ליה טועה גמור ומרבה ממזרות, שכן אני מורה ובא לתלות הדבר ברצון הבעל, להוציא מלבן של אומרי' כי הגאון ז"ל תקן לה גט מיד לאומרת מאיס עלי, ואם שנינו [עי' ירושלמי ב"מ פ"ז ה"א] מנהג עוקר את ההלכה, חלילה גבי איסור סקילה וחנק וממזרות ע"כ, וכן נראה דודאי הדבר תלוי ברצון הבעל ויכול לעכבה שלא יגרשנה כל ימיו כדאמרי' לעולם אבל הכא אין בידה לגרש את עצמה לעולם, ויש מתרצין מה שהקשה ר"ת ז"ל דאם [כן] כל הנשים יתנו עיניהם באחר, דכי אמרי' לא כייפינן לה ויתן לה גט מיד על כרחו דווקא כי ידעינן דקושטא קא טענה כשאומרת מאיס עלי דמאוס הוא לכל העולם במדותיו, אבל אי לא ידעינן דקושטא קא טענה לא כייפי' לה לגרשה, ולא נהיר, וגם מדברי הר"מ ז"ל נראה הכי דאפי' לא ידעי' כלל אלא שאומרת איני יכולה להבעל לו מדעתי.
דין מורדת לרב אז"ר מרדכי ב"ר יצחק על פי ההלכה. [כתובות ס"ג ע"א] המורדת על בעלה פוחתין לה מכתובתה שבעה דינרי' בשבת כו', ובירוש' [שם פ"ה ה"ח] מפ' לה כנגד שבעה גופי מלאכה המנויין למעלה במתני' שהיא חייבת לעשות לו, על כל אחת ואחת פוחת לה דינר, ומקשה בירוש' הניחא למ"ד בגמ' דממלאכה נמי הויא מורדת אלא למ"ד דמתשמיש לחוד הויא מורדת ולא ממלאכה מאי איכא למימ', ועוד דהאי טעמ' דמורדת דפוחתין לה הוי כנגד שבעה גופי מלאכה אם אינה מורדת אלא מב' מלאכות או מג' לא יפחות לה אלא ב' דינרי' או ג', וילפי' דלא קשיא כל כך דלא פליג במורדת ובמורד על אשתו דמוסיפין על כתובתה ג' דינרי' בשבת כנגד ג' דברים שהוא חייב לעשות לה ואלו הן שאר כסות ועונה, הכי מפ' לה בירוש', ואית דמפרשי רישא דמתני' דאמר דמורדת על בעלה פוחתין לה מכתובתה ז' דינרי' משבת הוי כנגד שבעת ימי השבוע, והכי משמע בגמ' איהי דמפחת קא פחתה לא מחזי כשכר שבת איהו דאוסופי מוסיף מחזי כשכר שבת.
גמ', ר' יוסי בר חנינא אמ' ממלאכה תנן וכן המורד על אשתו, וקמ"ל השתא דקס"ד דר' יוסי בר חנינא אמ' דאינה מורדת [אלא] ממלאכה אבל לא מתשמיש, אמאי לא אקשי מהא דאמרינן לעיל [מ"ח ע"א] אי איפשי בה אלא אני בבגדי והיא בבגדה יוציא ויתן כתובה, דכ"ש הוא, השתא ומה התם דלא הוי מורד מתשמיש לגמרי אלא שאינו רוצה להיות עמה בקרוב בשר אמרי' יוציא ויתן כתובה, הכא דהוי מורד מתשמיש לגמרי לא כ"ש דיוציא ויתן כתובה, וילפי' דמשום הכי אמרי' התם יוציא ויתן כתובה משום דכיון שהוא נהנה מן התשמיש יהא עושה כן ולא יהא נמנע מלעשות, אבל הכא שאינו נהנה מן התשמיש ויצטער גם הוא עמה לא אמרי' יוציא ויתן כתובה לאלתר, דניחוש שמא יחזור בו. ומהאי פלוגתא אי הויא מורדת ממלאכה או מתשמיש פסק הריא"ף ז"ל דממלאכה לעולם לא הויא מורדת, והראב"ד תמה עליו אמאי לא דיינינן במורדת ממלאכה, ובמה יכוף את אשתו אם היא מורדת ממלאכה אם לא בפחיתת כתובתה, ועוד תינח אפייה וכיבוס שפעמים הוא יכול לעשות בעצמו אלא להניק היאך יעשה אם הוא אינו יכול להשכיר לו מינקת, ומאד האריך בזה הראב"ד ז"ל, מיהו סוגיא דשמעתא משמע כמו שכת' הריא"ף ז"ל, דאמרי' לקמן מה בין מורד למורדת א"ל צא ולמד משוק של זונות, ומדלא בעי הא תינח מורדת מתשמיש מורדת ממלאכה מאי איכא למימר, ודאי כיון דלא בעי משמע דמתשמיש לחודיה היא מורדת ולא ממלאכה, וכן פסק הרמב"ם ז"ל פכ"א [מהלכ' אישות ה"י] כמו שכת' האלפסי ז"ל דמתשמיש לחודיה היא מורדת ולא ממלאכה דאם אינה רוצה לעשות כופין אותה בשוטים והגיה הראב"ד ז"ל מעולם לא שמעתי ייסור שוטים לנשים [אלא] שממעט צרכיה ומזונותיה עד שתכנע.
באומ' איני זן ואיני מפרנס כו' ומיירי דלא אמ' צאי מעשה ידיך במזונותיך אי נמי בדלא ספקא כך פי' הראב"ד ז"ל. ולא לאמלוכי ביה בעי, הגר"ש ז"ל, פי' אם רוצה להוציאה וליתן לה את כתובתה מיד או שתעמוד תחת ידו ולהוסיף על כתובתה, והראב"ד ז"ל ולאו לאמלוכי בה בעי, כלומ' האשה אם רוצה לצאת מיד ותטול את כתובתה או שרוצה לעמוד [תחת] ידו ולהוסיף על כתובתה. נדה בת תשמיש היא, דאפשר דהגיע זמנה לינשא והיא אינה רוצה, וגם כן נמי לא בעי חולה בת תשמיש היא, משום דאפשר שאינה חולה כ"כ שאינה יכולה לסבול תשמיש, אי נמי אינו דומה מי שיש לו פת בסלו למי שאין לו פת בסלו, וגם ארוסה נמי אין לומ' שישא אחרת, דיכיל למימ' דכל כמה דאגידא ביה לא יהבי ליה אתתא אחריתי.
ורבותינו חזרו ונמנו שיהיו מכריזי' עליה ד' שבתות, ואח"כ אם לא חזרה בה אבדה כתובתה לגמרי בבת אחת, ואית דמפרשי דרבותינו לא באו לפחות כתובתה בבת אחת, אלא הכי תקינו שלא יהיו פוחתין מיד ז' דינרי' האמורי' במתני' אלא שיהיו מכריזין עליה ד' שבתות מתחלה ואח"כ אם לא חזרה בה פוחתין מכתובתה ז' דינרי' בשבת עד כלות כתובתה, והאי פירושא לא נהירא כלל, וגם הרי הירושלמי שובר זה הפי', דגרסי' בירוש' [פ"ה ה"ח] ומתרין בה ד' שבתות וקורעת כתובתה ויוצאה, משמע להדיא שאחר שהכריזו ד' שבתות אבדה כתובתה לגמרי, וכן פרש"י ז"ל. אין מכריזין עליה אלא בבתי כנסיות ובבתי מדרשות כו', כת' הרמב"ם ז"ל [פי"ד מהלכ' אישות ה"ט] דבכל יום ויום עושין הכרזה, והרב ר' יצחק בן מרן ראובן פי' דמכריזין עליה שתי פעמים בשבת שני וחמישי והיינו דקאמ' רבא דייקא נמי דקתני כו', וכן מצי' בלשון דבריתא [תוספתא כתובות פ"ה ה"ו] דקתני המורדת על בעלה זו משנה ראשונה אבל רבותי' התקינו שיהו מתרין בה ד' שבתות זו אחר זו פעמים בשבת כו'. והאי דקאמ' רמי בר אבא פעמים שולחין לה הוי יודעת שאפי' כתובתיך מאה מנה הפסדת כו', ולא מוסיף על דברי רבותינו אלא קודם הכרזה, דרבותי' הא אמרי דשולחין לה אחר הכרזה דכל שבת ושבת. הלכתא כרבותי' אמר רבא האי בורכא, שאין הלכה כרבותי' אלא כתנא דמתני', ואיהו כמאן סברא כי הא דאמ' רבא אמ' רב ששת הלכה אין נמלכין בה, כך פי' הראב"ד ז"ל, וכן נראה דעת האלפסי ז"ל דקבע הלכת' כרבותי' והביא הא דרבה אמר רב ששת הלכתא אין נמלכין בה דהיינו כרבותי', ואע"ג דרבא הוא בתרא לא סבירא ליה כרבותי', לית הלכתא כוותיה, דהא איכא רב נחמן בר יצחק דהוא בתרא דהא משתעי בהדיה דרבא דס"ל כרבותי', ואית דמפרשי הלכה כרבותי' דבדבר זה דד' שבתות סגי ואח"כ הפסידה כתובתה בבת אחת ולא צריך המלכה ב' פעמים אחת קודם הכרזה ואחת לאחר הכרזה כרמי בר חמא, אמר רבא האי בורכא כו', פי' דכלהו כרבותי' סבירא להו ורמי בר חמא אמ' דאע"פ שעברו עליה ד' שבתות צריך שימלכו בה פעמים אחת קודם הכרזה ואחת לאחר הכרזה, ואיהו כו', כלומ' רבא כמאן סברא דפסיק כרמי בר חמא כי הא דאמ' רבא אמר רב ששת הלכה נמלכין בה כרמי בר חמא ומרב ששת הוה ליה פסקא דהאי מילתא, והראב"ד ז"ל כתב על מה שהגיה על הרב בעל המאור וזה קצת לשונו, ובמתיבתא אתקינו מה דאתקינו אבל במורדת דאמרה בעינא ליה ומצערנא ליה לא תקינו מידי, וכבר אמרו הלכה נמלכין בה כלומר אם תרצה לעמוד עמו ולהיות פוחת והולך או תצא לאלתר בלא כתובה ועושין לה כדבריה לעמוד עמה, ואם לא רצה הוא לעמוד עמה הוא רוצה מגרש אותה ובאותו פחת שפחתו לה עד אותו היום והנשאר נותן לה, ע"כ, הנה משמע מלשונו ואפי' לאחר הכרזה נמלכין בה שאם אמרה היא לא בעינא גיטא אלא איתיב תחותיה בפחיתת כתובתה שומעי' לה, כך משמע מלשון הראב"ד ז"ל, וזה תימ' גדול, דאם כן דלה שומעין ועל פי דבורה אנו עושין מה לנו לאטרוחי בי דינא ולאכרוזי עלה ד' שבתות ולעביד לה כל הלין מלי, כיון דלבסוף לה שומעין, לפי' הפירוש הנכון דנמלכין בה רוצה לומ' שלאחר הכרזת ד' שבתות נמלכין בה קודם שנכתוב שובר על כתובתה דאומרין לה שאם היא עומדת במרדה הפסידה כתובתה כדאי' בירוש' שכתבנו לעיל, וכן נראה לשון הר"מ ז"ל דאחר הכרזה הפסידה כתובתה.
היכי דאמי מורדת כגון דאמ' בעינא ליה ומצערנא ליה כו', פי' כלומ' רוצה אני לעמוד עמו אבל בדעתי לצערו מפני שקללני או שעושה עמי מריבה וכיוצא בדברים אלו, וכן נראה שפי' הר"מ ז"ל, כתב רש"י היכי דמי מורדת דכופין אותה ופוחתין כתובתה, דאמרה בעינן ליה כו', שיש לנו לכופה ע"י פחיתות כתובתה, אבל אמרה מאיס עלי ולא הוא [ולא כתובתו בעינא], לא כייפי' לה לשהותה אלא נותן לה גט ויוצאה בלא כתובה כו' עד ומשהינן לה שמא תחזור בה תריסר ירחי שתא אגיטא (ז"ל) ותו לא, ואית דמפרשי בעינא ליה ומצערנא ליה, כלומ' שהיא אומרת אם יתן לי כתובתי אצא מיד ואם אינו רוצה ליתן לי כתובתי לא אצא בלא כתובה אלא אשב תחתיו עד שתפחות כל כתובתי, ופעמי' שתהיה הכתובה גדולה ותשהא עמו כמה שנים ומצערתו, דכל זמן שהיא אגידא ביה לא יהבי ליה אחריתי, ובכי האי גוונא אמרי' במתני' שפוחתת מכתובתה, אבל אמרה מאיס עלי לא כייפי' לה, כלומ' אם אמרה איני רוצה בו ולא בכתובתי אין אומרין תצא ותפחות את כתובתה אלא כופין את הבעל ונותן גט לאלתר.
כלתיה דרב זביד אמרדה כו', פרש"י ז"ל דאמרה מאיס עלי, והרמב"מ נראה שפירש במורדת ממש דאמרה בעינא ליה ומצערנא ליה, מסקנא דשמעתא לפי דברי הרמב"מ ז"ל כך היא, דכשהיא מורדת דאמרה בעינא ליה ומצערנא ליה שמכריזין עליה בבתי כנסיות ובבתי מדרשות שני וחמישי ושבתות בכל יום, ופעמים שולחין לה מב"ד אחת קודם הכרזה ואחת לאחר הכרזה ואומרין לה הוי יודעת שאפי' כתובתיך מאה מנה הפסדת אם את עומדת במרדך, ואם היא עמדה במרדה אחר הכרזה אבדה כתובתה לאלתר, ומשהינן לה י"ב חדש אגיטא, ובאותן תריסר ירחי שתא לית לה מזוני מבעל ואם מתה קודם הגט בעלה יורשה, ולאחר י"ב חדשים כותבין לה גט ויוצאה בלא כתובה, ותחזיר כל דבר אם תפסה כלום מן הבעל, אבל נכסים שהכניסה ובלאותיהן קיימין אם תפסה אין מוציאין מידה ואם תפסן הבעל אין מוציאין מידו, וכל שאבדה מנכסי צאן ברזל אינו משלם כלום, והיכא דאמרה מאיס עלי ואיני יכולה להבעל לו מדעתי כופין אותו לאלתר ליתן לה גט ותצא בלא כתובה כלל, אבל בלאותיה קיימין נוטלת ואפי' תפסן הבעל, וכן מה שהוא קיים מנכסי צאן ברזל, אבל אינה נוטלת כלום מן הבעל אפי' מנעל שברגליה ומטפחת שבראשה פושטת ונותנת, כך היא הרמב"מ ז"ל, ובמה שכת' שאם אמרה מאיס עלי כופין את הבעל לתת גט לאלתר, הוא תימ' גדול, היאך כופין הבעל ליתן גט בעל כרחו, וכן נראה דעת רש"י ז"ל דאי אמרה מאיס עלי כייפי' ליה ליתן גט, ויש עליהם קושיא גדולה מהאי דאמרי' בנדרים [צ' ע"ב] בראשונה היו אומרי' ג' נשים יוצאות ונוטלות כתובתן האומרת טמאה אני לך השמים ביני וביניך פי' שאינו יורה כחץ או שאינו נזקק אלי ונטולה אני מן היהודים חזרו לומ' שמא נותנת עיניה באחר ומקלקלת על בעלה, ועוד הא דאמרי' [גיטין פ"ח ע"ב] שלא תהא כל אחת ואחת תולה עצמה בגוי ומפקעת עצמה מיד בעלה, הילכך שמעי' מינה דחיישי' שמא עיניה נתנה באחר ומפקעת עצמה מיד בעלה, וכ"ש דע"י מאיס עלי דין הוא שלא תפקיע לעולם ויש לנו לחוש שמא עיניה נתנה באחר ומפקעת עצמה מיד בעלה, הילכך אין לנו לעולם שנכוף האיש לגרש את אשתו לבד מאותן השנויים שכופין להוציא, וכן כת' ר"ת דלעולם בין אמרה בעינא ליה ומצערנא ליה בין אמרה מאיס עלי לא כייפינן ליה, והא דאמרי' בגמ' אבל אמרה מאיס עלי לא כייפינן ליה, שתשב תחתיו עד כלות כתובתה דניחוש אולי תחזור בה, אלא אם רוצה הבעל לגרשה בלא כתובה יכול לגרשה, ולא אמרי' דהויא ליה כמחילה בטעות אלא מחילה גמורה היא, וגבי בעינא ליה ומצערנא ליה פי' ר"ת, בעינא ליה אם יגרשני ויתן לי כתובתי ומצערנא ליה לעגנו עד כלות כתובתי ותוספת דז' דינרי' בשבת דזמנין דהוי כ"ה שנים או ל' וכל כמה דאגידא גבאי לא יהבי ליה אחריתי, והיא רוצה לעגנו ולצערו אולי יגרשנה ויתן לה כתובה, והיינו מורדת דפוחתין לה מעט מעט, ואינו יכול לגרשה אפי' הוא רוצה לגרשה אם לא יתן לה כתובתה או עד שתפחת כל כתובתה בז' דינרי' בשבת, מר זוטרא אמ' כייפי' לה כו', כלומ' כופין אותה לשהותה אולי תחזור בה כדין בעינא ליה ומצערנא ליה, דחדא היא ותרויהו מורתד הויין, דכיון דמתוך מרד מוחלת לא הויא מחילה גמורה, ואם הבעל רוצה לגרשה נותן לה כתובה, ולא היא כו', כלומ' דמאיס עלי לא הויא מורדת ומשהינן לה תריסר ירחי שתא אגיטא אולי תחזור בה, ואם לא חזרה מגרשה בלא כתובתה אם ירצה, אבל אם לא ירצה הבעל לגרש את אשתו לא כך ולא כך אין לנו לכופו אלא יעגנה לעולם כדאמרי' במתני' [כתובות ס"ג ע"א] שאם תפול לה ירושה ממקום אחר פוחת עליה, אבל שמועה זו מיירי שאין הבעל [רוצה] לגרשה אלא בלא כתובה, וקמ"ל שאם היא מוחלת ע"י מאיס עלי מפני שסבורה שהבעל מעכבה לפי שכתובתה מרובה עליו אפי' הכי כופין אותה שלא תהא מחילתה מחילה גמורה אפי' הוא רוצה לגרשה עד מלאת לו שנה תמימה שלא יהיו בנות ישראל כהפקר, אבל לאחר שנה אם ירצה לגרש יגרש ופטור מכתובתה, וכן פי' ר"ח ז"ל, אם אמ' הבעל אתן גט משהי' לה תריסר ירחי שתא וכן עיקר, ע"כ, וכן כת' הבה"ש ז"ל דהדין האמתי דלעולם אין כופין לגרש איש את אשתו אפי' במאיס עלי, וכל מה שכת' האלפסי ז"ל בענין מורדת יש בו דרכים הולכין בדרך הגמ' ויש בו חולקין על הגמ', ולפי דורו כתוב כל מה שכתב, ואפשר דהוראת שעה היתה כל מה שכתב בשם הגאוני' בשם מורדת ואין ראוי לדון כן עכשו, וכן כת' הרמב"מ ז"ל שאין ראוי לדון על פי אותן הגאונים, ועוד כתב ר"ת בתשובת שאלה דבמאיס עלי ליכא שהייה כלל כיון שמוחלת, וכן נראה דעת הר"מ ז"ל, וכן פי' ר' יוסי הלוי ז"ל, אך הראב"ד כת' דבין במורדת בין במאיס עלי משהינן לה י"ב חדש, ועוד כת' ר"ת בתשובת שאלה מה שכתו' בהלכות גדולות האלפסי ז"ל, ומשהינן לה תריסר ירחי שתא אגיטא ובהלין י"ב חדש אשה לית לה מזוני מבעל הדין הוא דינא דגמ', שזה פתרונו הדין הוא דינא דגמ' במורדת דע"י פחיתה וכרוז, ומה שכתב האלפסי ז"ל אבל הא דינא דמתיבתא כדאתיא ואמרה לא בעינא ליה להאי גברא ליתיב לי גיטא יהיב לה גיטא לאלתר, וגט זה פתרונו במורדת בלא פחיתה אבל מוחלת הכל ורוצה להתגרש לאלתר מגרש לה בעל בלא כתובה, ולא חש לפי' רצון הבעל, דפשיטא ליה, ואם פי' בענין אחר משוינן ליה טועה גמור ומרבה ממזרות בישראל, שכן אני מורה ובא לתלות הדבר ברצון הבעל. ומעשה בא לפני ודנתי לתלות הדבר ברצון הבעל להוציא מלבן של אומרים כי הגאון תקן לה גט לאומרת מאיס עלי, ואם שנינו [עי' ירושלמי ב"מ פ"ז ה"א] מנהג עוקר את ההלכה, חלילה גבי איסור סקילה וממזרות ע"כ.
ובענין נדוניא כתב הראב"ד ז"ל, ועכשו שאנו כותבין בנדוניותינו, ודא נדוניא דהנעלת ליה בין בכסף וזהב בין בתכשיטין וכל אותו קרקע שיש לו לפלוני חתן דנא במקום פלו' והוא נתנו (לו) [לה] במתנה והיא הביאה לו בנדונייאתה סך שומת הכל קבל עליו פלו' זה באלף דינרי' כו', שאפי' הייחוד שהוא מייחדתו לכתובתה הוא נכלל בכלל נדוניאתה וגם המאתים של עיקר הכתובה הם נכללין בכלל שומת הנדוני', אם אמרה מאיס עלי גובה שליש כל כתובתה אלא שילפי' שהקרקע שלו שנתן לה במתנה לא יהא בכלל זה דכי אקני לה אדעתא למיקם קמיה אדעתא למשקל ולמיפק לא אקני לה, ואע"ג דהשתא נהגו שהאלמנה גובה שליש מן הכל אע"פ שמתנה זו בכלל השומא לא נהגו אלא לאלמנה אבל למורדת לא נהגו, והאלפסי ז"ל האריך בזה בתקנת הגאוני' ואין לנו לדון כדבריו כמו שכתבנו למעלה, ובסוף דבריו כתוב אבל היכא דאתמרעת או דאיכא עלה חשש מותא ובעיא לאפוקי מבעלה כי ה[י]כי דלא (ליהנות) [לירות] לה ליתא להא תקנתא ולא עבדי' ביה עובדא, ובכי הא מלתא היכא דקא מעקרא נחלה דאוריתא לא תקינו רבנן, ואע"ג דחזינן בהא מילתא פלוגתא בין רבוותא, מסתברא כמאן דאמ' לא עבדינן תקנה בכי האי מילתא, ולדברי הכל כל מאי דכייפי' ליה לאפוקי בין מעיקר דינא כדתנן [כתובות ע"ז ע"א] ואלו שכופין אותן להוציא ומאי דדאמי להו ובין מעיקר תקנתא אם מיתא לה אתתא מקמיה דתיפוק מיניה דבעל בגט בעלה ירית לה דלא מפקעה ירושתיה דבעל אלא בגירושין גמורין וכן הלכתא ע"כ.
זיל דלא מפקדת כו', וא"ת (גם) [אם] כן דאמרי' זיל דלא מפקדת, במורד על אשתו היכי מוסיפין על כתובתה ג' דינרין, דנימ' לה זיל דלא מפקדת, וילפי' דשאני נשואה דמשעבד לה משום הכי לא מצי למימ' הכי.
כאן למשנה ראשונה כאן למשנה אחרו' נמי אם היא רוצה ליבם והוא תובע לחלוץ ילפי' שאין נזקקין לו, דנהי שהחליצה קודם ליבום, מיהו מכלל מצוה לא נפיק, והיאך כותבין עליה כדין מורדת נימ' ליה כנוס אותה לשום אישות ולא תעמוד עליה באיסור אלא שתקבל עליה שכר, ע"כ, ובענין שומרת יבם כתב האלפסי ז"ל מחלוקת בתרין מתיבתא היא חד אמ' כותבין וחד אמ' אין כותבין. כתב הר"מ ז"ל, מסקנא דשמעתא בין ארוסה בין שומרת יבם אם תבעה היא והוא אינו רוצה לא לכנוס ולא לחלוץ אמרינן לה לא מפקדת אפריה ורביה ואין נזקקין לה דכיון דלא כנסה לא משעבד לה, ואם באה מחמת טענה דאמרה בעינא חוטרא לידא ומרא לקבורה בין בארוסה בין בשומרת יבם נזקקין לה, ואם תבעה היא ליבם והוא אינו רוצה לא לחלוץ ולא ליבם נזקקין לו, ואם תבע ליבם והיא אינה רוצה לחלוץ נזקקין לו, מפני שחזרו לומ' מצות יבום קודמת למצות חליצה, ולדידה נמי אם תבעה להתיבם והוא רוצה לחלוץ אין נזקקין לה בבאה מחמת טענה דביבם תלה רחמנא והוא רוצה להתירה לעלמא בחליצה, ע"כ דין מורדת.
כתב הרב בעל הלכות גדולו' על ענין מורדת. ואתתא דאמרה לא בעינא ליה גרשוני מיניה או מחמת צערא דקא מצער לה הוא ואית לה סהדי דינא הכי ואי לית לה סהדי דינא לית לה עליה אלא עשרין וחמשה זוזי מוהרא, וכל מידעם דאייתיאת מבית אבוה מאי דאית שקלה ומאי דבלו לית לה עליה לשלומי, וכל דיהב לה הוא תוספת אע"ג דנקטא ליה מהדרא ליה לבעל, ואי בעי לאשבועא דלא גזלא מיניה מדעם לאו כל כמיניה ולא לה, ואי לא סגי למקרא פסוקא דגיטא אכפינן ליה ומשמתינן ליה עד דקארי במאי הוה מצי מעכב בחסרון כיס דיכיל למימ' קא מחסרא לי ממונא הא לא קא מחסרא ליה לבר מעשרין וחמשה זוזי מוהרא אלין דלא להויין בנות ישראל להפקר, ואי איכא ינוקא להוי גבי אבוה וינוקתא גבי אמה למגמרא כל מילי דנהיגן בנשי אבל בן אצל אב.
כתב הרב בעל העטור. ומורדת דקאמרי' דווקא דליכא טענה גביה, אבל אית לה טענה שהבעל עוסק עמה שלא כשורה אי נמי דלא מצי למיקם בספוקא דידה לאו מורדת היא, והכין כתב ר"ח ז"ל דיבמה כיון דאית לה שאר כסות ועונה מדאורית' ולית ל[י]ה [ל]יבם כלום אתי דאוריתא ודחי דאוריתא ולא כייפי' לה אבל אית ליה ליבם נכסי דאחוה בין קרקע בין מטלטלין וניחא ליה ליבומי ואיהי אמרה לא ניחא לי דהוא לית ליה למיקם בספוקאי ולא ניחא לי למזבון מהנהו נכסי דמשתעבדי לכתובתי ולאתזוני מיניהו מורדת היא, אבל אי קים להו לבי דינא דיבם לאו הגון הוא והיא טוענת לכלויי נכסאי קא בעי ולאפוקאי לבסוף לאו מורדת היא הא לאו הכי לא חיישינן דילמ' מכלה להו לנכסיה ואי לא בעי ליבומי מורדת היא.
